החלטה בתיק ע"א 9784/05

1.        בפניי בקשה לעיכוב ביצוע חלקי של פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו (כב' השופטת ד' פלפל), בו חייב את המערערת לשלם למשיבים סך של 9,926,511 ש"ח (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית), עד למתן פסק דין בערעור.

2.        בעובדות המקרה, המערערת, עיריית תל-אביב-יפו, התקשרה בהסכם למתן שירותים משפטיים עם עורכי דין חיצוניים, בינהם המשיבים 1 ו-3, וכן בעלה המנוח של המשיבה 2 (להלן: המשיבים), לפיו היו המשיבים אחראים על גביית חובות ארנונה ואגרת מים מתושבי העיר, והמשיבה בתמורה התחייבה לשלם להם את שכר הטרחה שנפסק בתיקים בהם טיפלו, כמו גם את הוצאותיהם. ההסכם עם המשיב 1 נכרת בשנת 1978, עם המשיבה 2 בשנת 1974 ועם המשיבה 3 בשנת 1983. בשנת 2000 הגישו המשיבים תביעה כנגד המערערת, בה דרשו קבלת שכר הטרחה הפסוק בגין התיקים שנמסרו לטיפולם, הכוללים גם תיקים "פתוחים" בהם טרם טיפלו, וכן תבעו דמי הודעה מוקדמת בעקבות הפרת ההסכם עימם. השאלה המרכזית שעמדה במחלוקת הייתה האם על-פי ההסכם היה על המערערת לשלם למשיבות את שכר הטרחה שפסק לה בית המשפט בכל תיק על-פי הגבייה בפועל, או את שכר הטרחה הפסוק ללא קשר לגבייה בפועל.

3.        בית המשפט המחוזי פסק כי לא הוכח הסכם בכתב בין הצדדים, וכי על-פי הפרקטיקה הפרטית שנהגה ביניהם שכר הטרחה שולם ללא קשר לגביית החובות בפועל, וכן קיבל את טענת המשיבים באשר להפרת ההסכם ולדמי ההודעה המוקדמת המגיעים בגינה. בית המשפט התחשב בכך שמדובר באלפי תיקים פתוחים, שהעבודה בהם הופסקה, ולא הגיעו לכלל גבייה בפועל, ועל כן פסק לתובעים מחצית מהשכר הפסוק המבוקש. בסופו של דבר חויבה המערערת לשלם למשיבים סך של 9,926,511 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית (כאשר בעקבות תיקון פליטת קולמוס לעניין המועד ממנו תחושב הריבית בהחלטתו של בית המשפט המחוזי מיום 26.10.05, עומד הסכום הכולל על סך 11,700,000 ש"ח).

           בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו בבש"א 18707/05 התקבלה באופן חלקי, כך שבית המשפט הורה על עיכוב 25% מסך כל התשלומים האמורים בפסק הדין. בית המשפט נימק זאת בקיצוץ האפשרי בתקציב העירייה, בכלל לפיו פסק דין כספי לא יעוכב, באיזון הנזקים האפשרי של הצדדים ובסיכויי הערעור.

3.        בבקשה שלפניי מבוקש עיכוב ביצוע של רוב הסכום שנפסק לטובת המשיבים- מדובר על עיכוב ביצוע של הסכום שנפסק כשכר טרחה בלבד, ללא דמי ההודעה המוקדמת (172,430 ש"ח), היינו, עיכוב ביצוע סך של 9,754,081 ש"ח, בתוספת הצמדה וריבית. לחילופין מתבקש עיכוב ביצוע של סכום זה בהפחתת 60,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים (סך הכל- 180,000 ש"ח), הוא הסכום שלטענת המערערת היו המשיבים מרוויחים לו היו מקבלים את סעד האכיפה וממשיכים לעבוד עם העירייה.

4.        המערערת טוענת כי יש לקבל את הבקשה, בשל סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. לדבריה, סיכויי הערעור גבוהים מאוד, בשל  טעויות רבות המצויות בפסק הדין - בינהן העובדה שהסעד חושב בערכים מעבר לערכים שנתבעו לצרכי אגרה, העובדה שהכספים שבידי המשיבים קוזזו באופן שגוי, הרחבת חזית אסורה, טעות ביישום ההלכה הנוהגת בדבר פרשנות החוזה, התעלמות מטענת התיישנות, וכן הסתמכות על רשימות התיקים שצירפו התובעים לתצהיריהם, על אף שמדובר בראיות בעיתיות. באשר למאזן הנוחות, טוענת המערערת כי תשלום הסכום כעת יביא לנזק עצום ובלתי הפיך לתושבי העיר, מאחר והמקום היחיד בו ניתן לקצץ בתקציב הוא בשירותי החינוך והרווחה. לעומת זאת, למשיבים לא יגרם נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין. המערערת טוענת כי אין מדובר בשכר עבודה כמו שקבע בית המשפט המחוזי, מאחר ומדובר בשכר ל-60 השנים הבאות. כמו כן, המערערת טוענת כי קיים קושי להשיב את המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור, מכיוון שהמשיבים סגרו את משרדיהם, וזה היה מקור פרנסתם היחיד, וכן הם לא הוכיחו בתצהיריהם שיוכלו להחזיר את החוב.

           המשיבים טוענים כי כאשר מדובר בעיכוב ביצוע בית המשפט אינו בודק את מאזן הנוחות בין הצדדים, אלא רק את סיכויי הערעור ואת השאלה אם קיים חשש ממשי שביצועו המידי של פסק הדין לא יאפשר את השבת המצב לקדמותו אם יזכה המבקש בערעור. לעניין סיכויי הערעור, טוענים המשיבים כי סיכויי הערעור קלושים, מאחר וכל טענות המערערת תוקפות ממצאי עובדה שנקבעו, בין היתר, על סמך התרשמותו הישירה של בית משפט קמא מהראיות שבפניו. באשר ליכולת המשיבים להחזיר את הכסף אם יפסידו בערעור, טוענים המשיבים כי המערערת לא הוכיחה כי אין לסמוך עליהם, ואף בית המשפט קבע כי לאורך כל תקופת ההתקשרות המשיבים ביצעו את מלאכתם במקצועיות ובנאמנות לשביעות רצונה של המערערת. המערערת אף לא הוכיחה כי מצבם הכלכלי הוא קשה, וכי הם מצויים בחובות. לטענת המשיבים, אין המערערת יכולה להיבנות מהתצהירים שצירפו מעבר לנדרש, מכיוון שנטל ההוכחה מוטל על המערערת ולא על המשיבים. עוד טוענים המשיבים, כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתם (אף שלגישת המשיבים בית המשפט אינו בודקו בעיכוב ביצוע). אי-ביצוע מידי של פסק הדין פוגע במשיבים, אנשים פרטיים, פגיעה קשה, על אף שהם אינם זקוקים לתשלום למחייתם היומיומית: הוא פוגע בזכותם הקניינית ובזכותם לקבל תשלום עבור עבודתם. מנגד, לטענת המשיבים אין בביצועו המידי של פסק הדין כל פגיעה במערערת - מדובר בסכום זניח יחסית לתקציבה, שהיא הייתה יכולה להיערך מזה זמן רב לסיכון שתיאלץ לשלמו, והמערערת לא הצביעה על פגיעה קונקרטית בפעילות העירייה כתוצאה מביצוע מידי של פסק הדין. המשיבים מוסיפים, כי כל פסק דין כנגד גוף ציבורי מקשה על פעילותו הציבורית, אך אין בכך כדי לקבוע כלל לפיו כל פסק דין שכזה יעוכב עד לערעור.

5.        הכלל הידוע הוא, כי "הגשת ערעור לא תעכב את ביצוע ההחלטה שעליה מערערים" (תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984), כאשר עיכוב ביצוע, ובפרט עיכוב ביצועו של פסק דין כספי, ינתן במקרים חריגים (ראו: ע"א 7516/02 פישר נ' יוכמן (לא פורסם, ניתן ביום 28.10.02); ע"א 9117/03 זהר נ' ברדויל (לא פורסם, ניתן ביום 27.10.03)). השיקולים אותם בוחן בית המשפט על מנת להכריע האם יש לעכב ביצוע, הינם סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. אינני מקבלת את טענת המשיבים, לפיה במסגרת מאזן הנוחות מצטמצם בית המשפט לשאלה האם במקרה שפסק הדין ייהפך בערעור לא יוכל המשיב להחזיר את הכספים ששילם. בית משפט זה קבע לא פעם כי במסגרת בחינת מאזן הנוחות בבקשה לעיכוב ביצוע, בוחן בית המשפט את הנזק למבקש בביצוע מידי של פסק הדין לעומת הנזק למשיב מעיכובו. כך, למשל, בע"א 6146/00 עיריית תל-אביב-יפו נ' אהובה (לא פורסם, ניתן ביום 19.11.00) קבעה השופטת ביניש:

אם לאחר שבחן בית המשפט את סיכויי הערעור כאמור, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי הערעור אינו משולל יסוד, עליו לעבור לבחינת התנאי השני לעיכוב ביצועו של פסק-דין, והוא בחינת הנזק היחסי שייגרם לצדדים ממתן או אי-מתן הצו. אם הנזק הצפוי למערער, אם לא יעוכב הביצוע, ולאחר מכן יתקבל הערעור, הוא גדול מן הנזק הצפוי למשיב, אם יעוכב הביצוע והערעור בסופו של דבר יידחה - ראוי לעכב את ביצועו של פסק-הדין

מאזן הנוחות הודגש כשיקול מרכזי גם בפסקי דין אחרים (בש"א 3158/91 פלאטו שרון נ' קומפני פריזיין, פ"ד מה(5) 499, 504; בש"א 616/94 אי סי אס מערכות כבלים נ' הממונה על ההגבלים העסקיים (לא פורסם, ניתן ביום 15.2.94); בש"א 2737/94 אינספר בניה בטכנולוגיות מתקדמות נ' מ.ב. תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי (לא פורסם, ניתן ביום 29.1.95)). אכן, שאלה מרכזית הנבחנת במסגרת מאזן הנוחות הינה האם יוכל המערער להיפרע מן המשיב אם יזכה בערעורו. אך זו אינה השאלה היחידה; במסגרת מאזן הנוחות נבחן גם הנזק למשיב מאי-ביצוע מידי של פסק הדין, וכן הנזק למערער מביצוע מידי, גם ללא קשר לשאלת יכולתו להיפרע מן הצד השני אם יזכה בערעור.

6.        באשר לסיכויי הערעור: הכלל הוא כי "אין בית המשפט נכנס לפני ולפנים של סיכוי זה וביסוסו, ודי לפעמים בסיכויים לכאורה, כפי שמתגלים בבדיקה ראשונית של פסק הדין ונימוקי הערעור, כדי לצאת ידי החובה בנדון " (ב"ש 978/84 שכון עובדים נ. מלובנציק, פ"ד ל"ח (4) 572, 576). די בכך שבית המשפט נוכח לדעת כי הערעור אינו משולל יסוד (ע"א 6146/00הנ"ל). לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בערעור כפי שפורטו באריכות בבקשה ובתשובה, אין ביכולתי לקבוע כי אין סיכוי לערעור.

7.        באשר למאזן הנוחות. כאמור, שיקול מרכזי במאזן הנוחות הוא האם במקרה בו תזכה המערערת בערעורה, יבצר ממנה לגבות בחזרה את כספה מן המשיבים. בענייננו, לא ניתן לקבוע זאת באופן חד. המערערת לא הוכיחה כי המבקשים מצויים במצב כלכלי קשה במיוחד, נתונים תחת חובות, או כל פרט אחר אשר עשוי ללמד על קושי עתידי לגבות מהם את החוב. כן עומדת לטובת המשיבים קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר מסירותם ונאמנותם לאורך השנים. עם זאת, עולה מפסק הדין כי המשיבים סגרו את משרדיהם בעקבות הפרת ההסכם מצד המערערת, וכי התקשרותם עם המערערת הצריכה אותם להקדיש את רוב זמנם לטיפול בעניינים שהועברו אליהם על-ידיה. אם נחבר זאת לכך שמדובר בסכום גבוה ביותר, קיים חשש כי עד לערעור יכלו המשיבים, למיצער, חלק מן הסכום באופן שיקשה על המערערת להשיבו. אכן, גובה הסכום שנפסק לטובת המשיב הינו שיקול בהערכת הקושי בהשבתו במקרה שפסק הדין יהפך בערעור (ע"א 1578/05 מעוז חברה לביטוח נ' עזבון המנוח אלי אלבז (לא פורסם, ניתן ביום 8.5.05).

8.        באשר ליתר הגורמים במאזן הנוחות. לא ניתן להתעלם מהנזק שעשוי להיגרם למערערת ולציבור אותו היא משרתת מביצועו המידי של פסק הדין, בעיקר מהקיצוץ בתחום החינוך והרווחה. המערערת סמכה דבריה לעניין זה על תצהיר של מנכ"ל העירייה. בית משפט זה קבע כי הנזק לציבור הינו שיקול בו יתחשב בית המשפט בבודקו את מאזן הנוחות במסגרת בקשה לעיכוב ביצוע, ונזק זה אף עשוי לעלות במשקלו ובהשפעתו השלילית על נזק ליחיד (בש"א 219/96 ישקר נ' חברת השקעות דיסקונט, פ"ד מט(5), 284, 289). לעומת נזק זה מודים המשיבים בעצמם כי אינם זקוקים לכספים אלו לצורך מחייתם היומיומית, ועל כן הנזק שיגרם להם מעיכוב ביצוע חלקי של פסק הדין אינו רב (רע"א 655/03 קלוץ נ' רוזנברג (לא פורסם, ניתן ביום 24.6.2003)). עוד יש להתחשב בכך שהמערערת הינה רשות מקומית, ועל כן ניתן לסמוך על כך שתוכל לשלם את חובה אם תפסיד בערעור (ע"א 322/98 חיפה כימיקלים דרום נ' משרד התעשייה והמסחר (לא פורסם, ניתן ביום 4.3.98).

9.        בהתחשב במכלול השיקולים, בכלל לפיו עיכוב ביצוע פסק דין כספי הינו חריג, בסיכויי הערעור, ביכולת המערערת להיפרע מן המשיבים אם תזכה בערעורה, לעומת יכולתם להיפרע ממנה אם תפסיד בערעור, בנזק לציבור מהקיצוץ בתקציב אם יבוצע פסק הדין לאלתר ובכך שלא יגרם נזק ממשי למשיבים אם יעוכב ביצועו, החלטתי לקבל את הבקשה באופן חלקי, ולעכב מחצית מהתשלומים שנפסקו לטובת המשיבים ככל שהם מתייחסים לשכר הטרחה הפסוק, כשאין זה כולל את דמי ההודעה המוקדמת ואת הוצאות המשפט.

           כל צד יישא בהוצאותיו.

           ניתנה היום, כ"ט בחשון תשס"ו (1.12.05).

                                                                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: